לו הייתי זנב חתול

(פוסט ממרץ 2014)

הרבה זמן לא הייתי במצב הזה. הבית שקט ואפלולי (כי אני בו לבד או כי כולם חוץ ממני ישנים), בחוץ ערב או לילה ונשמע רק קול של מכוניות רחוקות. המקרר משמיע רעשים מוזרים של בעבוע (באמת, מה זה הדבר הזה?) והתנור בדיוק סיים לחמם לי עוד מנת פתיתים. אני חסר מנוחה – מרגיש מלא מרץ מצד אחד אבל משועמם ולא יודע מה לעשות מצד שני. שיעורי בית יש לי ודברים לקרוא יש גם, אבל פשוט לא בא לי לעשות שום דבר… אני לא יודע מה בא לי. בא לי שיקרה משהו או שאני אצטרך לעשות משהו מסוים (למשל, אם האוטו היה אצלי, הייתי נוסע להחזיר אותו להורים בראשון).

כצפוי וכמו תמיד, המצב הזה גורר איתו הרהורים ותהיות. פעם ניסיתי לתאר את התחושה הזאת פה בבלוג וכתבתי: “אני יותר צלול עכשיו ממי מעיינות באלפים שעברו ניקוי כימי ונבדקו מעבדתית. אני האדם היחיד שנשאר בחיים, אני המנהיג הבלתי מעורער של כל הדממה והשעמום שיש מסביבי, ואני לא מתכוון לוותר על התואר.”

אז על מה חשבתי הפעם? בעיקר על התקופה האחרונה. בדיוק שלשום חתמנו על הארכה של חוזה השכירות שלנו כאן בשנה, אז אני מניח שזה זמן טוב להרהר בכל מה שקרה פה. למען האמת… לא קרה הרבה. כלומר, לא קרה משהו דרמטי או יוצא דופן. מדובר הרי בשני סטודנטים לפיסיקה (פלוס), לא בליינים במיוחד וקצרים בכסף, אז מה כבר יכול לקרות?

לשנינו יצא להתעצבן מאוד מספר פעמים ולהתעצבן בקטנה מספר גדול יותר של פעמים, אבל זה עובר די מהר ובסופו של דבר תמיד אנחנו משלימים. אני לא חושב שאי-פעם בכמעט-שנתיים שאנחנו ביחד (מתוכן כבר שנה פה בדירה) יצא לי לכעוס אל תוך יום המחרת. הייתי אומר גם ש-95% מהרגעים האלו נובעים מגורם אחד ויחיד – הלימודים. מדובר בלחץ נוראי, מתמשך ומעיק, מסוג הלחצים שמציקים לך כל הזמן ובכל מצב, אפילו כשאין סיבה. גם אם, למשל, הצלחת לסיים את כל המטלות שתכננת ליום מסוים והחלטת לצאת לסרט – זה תמיד יהיה שם איפשהו בראש, יחנוק כל סיכוי לשלווה אמיתית ויגרום לך לתהות “אולי הייתי צריך להמשיך לסכם את החומר במקום לצאת הערב? איך אני אעבור את המבחן בעוד חודשיים אם ככה אני מתמודד עם שיעורי הבית?”

פה נכנס זנב החתול.

היום בדרך הביתה מהאוניברסיטה חמוטל הייתה מצוברחת לגמרי (זה קורה בימי רביעי אחרי שעתיים של תרגול עם אחד המתרגלים הנוראיים). כרגיל, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות (למיטב ידיעתי) כדי לשפר את המצב, וחמוטל המשיכה ללכת בדממה ובכעס. ביציאה מתחנת הרכבת היא פגשה זנב חתולי שהתנדנד לו ולמעשה ביקש להיתפס… היא תפסה אותו כמובן, והוא בתגובה הסתובב אליה בהלם ומיד ברח. זה מאוד שיעשע אותה וגרם לה לחייך כאילו אין שיעורי בית. ככה סתם, רק כי זה היה זנב חתול מחובר לחתול בקצה.

אני לא יודע איך לגרום לתגובה כזאת. אולי פעם ידעתי ואולי לא – אבל היום אני כבר לא מצליח. הלימודים קשים ומעיקים מדי ואני לא באמת מצליח לשפר את מצב הרוח. אני כל כך גרוע בזה עד כדי כך שזה כבר מתחיל לעבור גם אלי בחלק מהמקרים, ואז אני בכלל מצוברח.

מסתבר שכל זה היה יכול להימנע אם רק הייתי זנב של חתול.

כתיבת תגובה