תיאורים

לו הייתי זנב חתול

(פוסט ממרץ 2014)

הרבה זמן לא הייתי במצב הזה. הבית שקט ואפלולי (כי אני בו לבד או כי כולם חוץ ממני ישנים), בחוץ ערב או לילה ונשמע רק קול של מכוניות רחוקות. המקרר משמיע רעשים מוזרים של בעבוע (באמת, מה זה הדבר הזה?) והתנור בדיוק סיים לחמם לי עוד מנת פתיתים. אני חסר מנוחה – מרגיש מלא מרץ מצד אחד אבל משועמם ולא יודע מה לעשות מצד שני. שיעורי בית יש לי ודברים לקרוא יש גם, אבל פשוט לא בא לי לעשות שום דבר… אני לא יודע מה בא לי. בא לי שיקרה משהו או שאני אצטרך לעשות משהו מסוים (למשל, אם האוטו היה אצלי, הייתי נוסע להחזיר אותו להורים בראשון).

כצפוי וכמו תמיד, המצב הזה גורר איתו הרהורים ותהיות. פעם ניסיתי לתאר את התחושה הזאת פה בבלוג וכתבתי: “אני יותר צלול עכשיו ממי מעיינות באלפים שעברו ניקוי כימי ונבדקו מעבדתית. אני האדם היחיד שנשאר בחיים, אני המנהיג הבלתי מעורער של כל הדממה והשעמום שיש מסביבי, ואני לא מתכוון לוותר על התואר.”

אז על מה חשבתי הפעם? בעיקר על התקופה האחרונה. בדיוק שלשום חתמנו על הארכה של חוזה השכירות שלנו כאן בשנה, אז אני מניח שזה זמן טוב להרהר בכל מה שקרה פה. למען האמת… לא קרה הרבה. כלומר, לא קרה משהו דרמטי או יוצא דופן. מדובר הרי בשני סטודנטים לפיסיקה (פלוס), לא בליינים במיוחד וקצרים בכסף, אז מה כבר יכול לקרות?

לשנינו יצא להתעצבן מאוד מספר פעמים ולהתעצבן בקטנה מספר גדול יותר של פעמים, אבל זה עובר די מהר ובסופו של דבר תמיד אנחנו משלימים. אני לא חושב שאי-פעם בכמעט-שנתיים שאנחנו ביחד (מתוכן כבר שנה פה בדירה) יצא לי לכעוס אל תוך יום המחרת. הייתי אומר גם ש-95% מהרגעים האלו נובעים מגורם אחד ויחיד – הלימודים. מדובר בלחץ נוראי, מתמשך ומעיק, מסוג הלחצים שמציקים לך כל הזמן ובכל מצב, אפילו כשאין סיבה. גם אם, למשל, הצלחת לסיים את כל המטלות שתכננת ליום מסוים והחלטת לצאת לסרט – זה תמיד יהיה שם איפשהו בראש, יחנוק כל סיכוי לשלווה אמיתית ויגרום לך לתהות “אולי הייתי צריך להמשיך לסכם את החומר במקום לצאת הערב? איך אני אעבור את המבחן בעוד חודשיים אם ככה אני מתמודד עם שיעורי הבית?”

פה נכנס זנב החתול.

היום בדרך הביתה מהאוניברסיטה חמוטל הייתה מצוברחת לגמרי (זה קורה בימי רביעי אחרי שעתיים של תרגול עם אחד המתרגלים הנוראיים). כרגיל, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות (למיטב ידיעתי) כדי לשפר את המצב, וחמוטל המשיכה ללכת בדממה ובכעס. ביציאה מתחנת הרכבת היא פגשה זנב חתולי שהתנדנד לו ולמעשה ביקש להיתפס… היא תפסה אותו כמובן, והוא בתגובה הסתובב אליה בהלם ומיד ברח. זה מאוד שיעשע אותה וגרם לה לחייך כאילו אין שיעורי בית. ככה סתם, רק כי זה היה זנב חתול מחובר לחתול בקצה.

אני לא יודע איך לגרום לתגובה כזאת. אולי פעם ידעתי ואולי לא – אבל היום אני כבר לא מצליח. הלימודים קשים ומעיקים מדי ואני לא באמת מצליח לשפר את מצב הרוח. אני כל כך גרוע בזה עד כדי כך שזה כבר מתחיל לעבור גם אלי בחלק מהמקרים, ואז אני בכלל מצוברח.

מסתבר שכל זה היה יכול להימנע אם רק הייתי זנב של חתול.

הבית ברחוב ברק 12

(פוסט מיוני 2014)

בשבועות האחרונים הבית הישן של סבא וסבתא שלי באר-שבע נמכר. הוא יעבור לבעלים החדשים שלו רק באמצע יולי, ועד אז עוד נצטרך לחזור אליו מספר פעמים כדי לקחת דברים שאנחנו רוצים… כך שיהיה לי עוד זמן להיפרד ממנו.

הבית הזה היה הבית השני שלי. נסענו לשם לבקר את ההורים של אבא שלי כמעט כל שבוע והרבה פעמים נשארנו לישון שם בסופ”ש. בחגים תמיד באנו לשם וכל פסח באופן קבוע (ולפעמים גם בסוכות) הייתי עובר לגור שם לשבוע-שבועיים. היו לי אפילו חברים שם ברחוב ברק, גן שעשועים שהייתי הולך אליו באופן קבוע ומסלולי הליכה קבועים שהייתי מטייל בהם עם סבא או עם סבתא.

זה היה בית רגוע שכולו טוב. הייתה לו חצר מוקפת בצמחיה, עם עץ גבוה שסולם היה מוצמד אליו דרך-קבע כדי שאני ואחותי נוכל לטפס. היה גם מתקן בצורת מטוס כמו שיש במרכזי קניות, כזה שמכניסים לו כמה שקלים וזה עושה קולות וזז… רק ששלנו לא עשה קולות ולא זז – זה פשוט היה מטוס ועמד שם. הייתה אפילו נדנדה… אני חושב שביליתי שעות על הנדנדה הזאת.

לפעמים הייתי עוזר לסבא לגנן את הצמחיה בחצר ולהשקות את כל העציצים.

אני זוכר במדויק כל פיסת רהיט שהייתה בבית הזה – איפה בדיוק הכל היה מונח, מה היה עליו, אילו דברים הייתי מוצא כשהייתי מחטט בו ועל איזה שולחן או שטיח הייתי משחק קלפים (בדר”כ “מלחמה”) נגד סבתא שלי. השולחן שהיה בסלון נמצא עכשיו אצלי בדירה השכורה.

לפני 6-7 שנים (אם אני זוכר נכון) סבא וסבתא שלי עברו לדיור מוגן יוקרתי בבאר-שבע. למשך זמן-מה הבית שלהם ברחוב ברק נשאר כמו שהיה – עם כל הרהיטים וכו’ – והיינו יכולים לבקר שם מדי פעם אם היינו רוצים. במשך תקופה מסוימת סבא שלי אפילו נהג לחזור לשם כדי לטפל בגינה. היו דיבורים על השכרה של הבית או על שמירה שלו בתקווה שאני או אחותי נעבור לגור בבאר-שבע (לצורך לימודים למשל), אבל לא יצא מזה כלום כמובן.

אחרי שנתיים בערך דוד שלי התחיל לשכור את הבית מסבא שלי במטרה להפוך אותו למעין קליניקה שהוא רצה לפתוח… לא זוכר מה בדיוק היה מיוחד בה. מן הסתם זה כלל הרבה שיפוצים – המבנה של הבית היה ישן מאוד וממש לא התאים למה שהייתם מצפים מקליניקה מכובדת – קירות נהרסו, קירות אחרים נבנו, החדרים רוקנו לחלוטין, ארונות הוזזו ונזרקו, ספרים, תמונות ואלבומים הועברו למחסן בחצר או לבוידעם, המרפסת נאטמה, כל העציצים והצמחים שהיו בהם נזרקו או נאספו במחסן, חדר העבודה הישן של סבא שלי נהרס, שביל הכניסה רוצף מחדש, הנדנדה שהייתה בחצר פורקה ונזרקה, ספות עור חדשות וגדולות הוכנסו לסלון ומגזינים כלליים כלשהו וספרי רפואה פוזרו על המדפים. אפילו את המקרר במטבח החליפו.

“ובכן היה לאין מחמד כל עין”

לא יכולתי לחזור לשם יותר מבלי להיכנס לדיכאון. גם סבא שלי לא יכול היה לעשות זאת ולכן הוא הפסיק להגיע לשם. לא היה מי שיגנן בחצר והצמחיה השתלטה עליה. בפעם האחרונה שבדקתי היא נראתה כמו שדה בור קטן, וכבר לא מומלץ ללכת שם בלי מכנסיים ארוכים ונעליים גבוהות. לחלק מהפינות בה כבר אי אפשר בכלל להגיע.

לפני שנפטרה שנה שעברה, סבתא ביקשה מסבא שלא ימכור את הבית. זה היה החלום שלה שאחד מהנכדים יעבור לגור בו יום אחד. כדי לכבד את בקשתה סבא שלי השאיר את עניין הבית באוויר למשך שנה, אבל הוא כבר לא מסוגל לעשות את זה יותר… והבית נמכר.

אני לא חושב שהפנמתי את זה עדיין. אני לא יודע אם בכלל הפנמתי את כל מה שעבר על סבא וסבתא שלי ועל הבית הזה בשנים האחרונות. אולי אני מדחיק את הכל. אולי זו המשמעות של להיות אדם שקוע-נוסטלגיה… אני מפנים את כל הדברים האלו טיפין-טיפין, במהלך כל החיים שלי, וסובל מזה כל פעם מחדש.