לימודים

עם כל הצער שבדבר…

אני חושב שהגיע הזמן שאגמל מ”ישראבלוג” ואעבור לעבוד עם הבלוג הזה באופן רשמי וסופי. נכון, הפלטפורמה הזו עולה לי קצת כסף (וזה באמת לא הרבה כסף) – אבל היא שלי, היא יציבה יותר, ונוחה יותר לעבודה. במובן מסוים כבר פירסמתי שם מעין פוסט פרידה מבלי להתכוון לכך, אבל נראה שזה המצב. אפילו כאשר מחפשים “האינקוויזיציה” בגוגל, האתר הזה הוא התוצאה השלישית או הרביעית אחרי ויקיפדיה (שזה נחמד ביחס לעובדה שממש לא השקעתי בקידום שלו) [טעות שלי. הוא בעמודים מאוחרים יותר, ורק אצלי מופיע בין הראשונים…], בעוד שהבלוג בישראבלוג נדחק לו אי-שם אל עמודים שמעבר להרי החושך. פעם הוא היה התוצאה הראשונה, לפני ויקיפדיה! מאז זרמו הרבה מים בנהר, אבל מעט מאוד פוסטים בבלוג.

אני לא אשקר – אחת הסיבות שגרמו לי להחליט לעבור לכאן באופן סופי היא הבלוג “הסולידית” שמקדם עצמאות כלכלית, בין השאר באמצעות פתחית עסקים פרטיים ובלוגים מניבי רווח. הבלוג הזה אמנם לא מניב לי שום רווח, וקשה לי לראות איך הוא יתחיל לעשות זאת עד שלא אתחיל למכור את הצילומים שלי – אבל אני מניח שעל-בסיס הפלטפורמה הזאת אולי אפתח יום אחד בלוג שיניב לי רווח. אולי לא, אבל בינתיים זה לא מזיק. אני ממליץ לכל אדם בגיל 20-30 שמפחד מהמילה “בורסה” לקרוא ב”הסולידית” ולקבל קצת מושג בסיסי על השקעות ועל חסכונות. זה היום השלישי שבו אני קורא ברצף פוסטים, ואני רק מקנא בכותבת על רמת הידע שיש לה בתחום ומצטער שלא התעניינתי בכך בעצמי בשלב מוקדם יותר בחיים.

כבר שנה

טוב, אמנם לא באמת עברה שנה מאז העדכון האחרון שלי כבר, אבל אני פיסיקאי בליבי, ואנחנו מעגלים תוצאות.

מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן משהו בעל משמעות, הספקתי להתחיל ללמוד שתי שפות מחדש ולהפסיק ללמוד אותן שוב (גרמנית ופרסית, כמובן); הספקתי כמעט-לסיים עוד שני סמסטרים, שהיו אפילו מעניינים ומספקים יותר לשם שינוי; הספקתי להתחיל לעבוד בחצי-משרה במקביל ללימודים; הספקתי לחזור ולקרוא ספרים בקצב גבוה ובכמויות; הספקתי להגיע למסקנה (שהייתה ברורה מאוד לאנשים מסוימים מסביבי) שאני באמת צריך להתחיל לאכול בריא יותר ולעשות יותר כושר; הספקתי להחיות קשר עם חברה טובה שלא כל כך דיברתי איתה הרבה חודשים; והדובדבן שבקצפת – הספקתי להפוך לבעלים של דירת 3 חדרים בראשון-לציון, הודות להוריי שרכשו את הדירה על שמי, ולקבל “השלמת משכורת” בדמות שכר דירה חודשי.

אפשר לקרוא את הרשימה הקצרה בפסקה הקודמת ולחשוב בטעות שנהייתי אופטימי. אני מבטיח לכל מכרי שזה לא המצב – פשוט יותר קל לי למנות דברים חיוביים. הם ארעיים ומקומיים, בעוד שתחושות כלליות של ייאוש, לחץ ומועקה הן קבועות ונצחיות, ונובעות מתהליכים הרבה יותר איטיים וארוכי-טווח (כגון אי-התאמה בין הציפיות לבין המציאות בתחום הלימודים, דאגות בנוגע לעתידי הכלכלי, באסה כללית מהמצב המדיני והביטחוני, ועוד). בנוסף לכל – קיץ עכשיו. קיץ ידועה לכל כעונה שבה אני סובל כמעט כל הזמן, מעצם קיומי במצב חם ולח כל כך. אפילו מזג-האוויר, שבחורף נכנס לערבוליות נהדרת של תופעות, משעמם כך כך בקיץ.

אז… אולי במשימה הפשוטה הזאת אני כן אצליח לעמוד בשנה הקרובה: לחזור ולכתוב, עדיף כאן.

לו הייתי זנב חתול

(פוסט ממרץ 2014)

הרבה זמן לא הייתי במצב הזה. הבית שקט ואפלולי (כי אני בו לבד או כי כולם חוץ ממני ישנים), בחוץ ערב או לילה ונשמע רק קול של מכוניות רחוקות. המקרר משמיע רעשים מוזרים של בעבוע (באמת, מה זה הדבר הזה?) והתנור בדיוק סיים לחמם לי עוד מנת פתיתים. אני חסר מנוחה – מרגיש מלא מרץ מצד אחד אבל משועמם ולא יודע מה לעשות מצד שני. שיעורי בית יש לי ודברים לקרוא יש גם, אבל פשוט לא בא לי לעשות שום דבר… אני לא יודע מה בא לי. בא לי שיקרה משהו או שאני אצטרך לעשות משהו מסוים (למשל, אם האוטו היה אצלי, הייתי נוסע להחזיר אותו להורים בראשון).

כצפוי וכמו תמיד, המצב הזה גורר איתו הרהורים ותהיות. פעם ניסיתי לתאר את התחושה הזאת פה בבלוג וכתבתי: “אני יותר צלול עכשיו ממי מעיינות באלפים שעברו ניקוי כימי ונבדקו מעבדתית. אני האדם היחיד שנשאר בחיים, אני המנהיג הבלתי מעורער של כל הדממה והשעמום שיש מסביבי, ואני לא מתכוון לוותר על התואר.”

אז על מה חשבתי הפעם? בעיקר על התקופה האחרונה. בדיוק שלשום חתמנו על הארכה של חוזה השכירות שלנו כאן בשנה, אז אני מניח שזה זמן טוב להרהר בכל מה שקרה פה. למען האמת… לא קרה הרבה. כלומר, לא קרה משהו דרמטי או יוצא דופן. מדובר הרי בשני סטודנטים לפיסיקה (פלוס), לא בליינים במיוחד וקצרים בכסף, אז מה כבר יכול לקרות?

לשנינו יצא להתעצבן מאוד מספר פעמים ולהתעצבן בקטנה מספר גדול יותר של פעמים, אבל זה עובר די מהר ובסופו של דבר תמיד אנחנו משלימים. אני לא חושב שאי-פעם בכמעט-שנתיים שאנחנו ביחד (מתוכן כבר שנה פה בדירה) יצא לי לכעוס אל תוך יום המחרת. הייתי אומר גם ש-95% מהרגעים האלו נובעים מגורם אחד ויחיד – הלימודים. מדובר בלחץ נוראי, מתמשך ומעיק, מסוג הלחצים שמציקים לך כל הזמן ובכל מצב, אפילו כשאין סיבה. גם אם, למשל, הצלחת לסיים את כל המטלות שתכננת ליום מסוים והחלטת לצאת לסרט – זה תמיד יהיה שם איפשהו בראש, יחנוק כל סיכוי לשלווה אמיתית ויגרום לך לתהות “אולי הייתי צריך להמשיך לסכם את החומר במקום לצאת הערב? איך אני אעבור את המבחן בעוד חודשיים אם ככה אני מתמודד עם שיעורי הבית?”

פה נכנס זנב החתול.

היום בדרך הביתה מהאוניברסיטה חמוטל הייתה מצוברחת לגמרי (זה קורה בימי רביעי אחרי שעתיים של תרגול עם אחד המתרגלים הנוראיים). כרגיל, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות (למיטב ידיעתי) כדי לשפר את המצב, וחמוטל המשיכה ללכת בדממה ובכעס. ביציאה מתחנת הרכבת היא פגשה זנב חתולי שהתנדנד לו ולמעשה ביקש להיתפס… היא תפסה אותו כמובן, והוא בתגובה הסתובב אליה בהלם ומיד ברח. זה מאוד שיעשע אותה וגרם לה לחייך כאילו אין שיעורי בית. ככה סתם, רק כי זה היה זנב חתול מחובר לחתול בקצה.

אני לא יודע איך לגרום לתגובה כזאת. אולי פעם ידעתי ואולי לא – אבל היום אני כבר לא מצליח. הלימודים קשים ומעיקים מדי ואני לא באמת מצליח לשפר את מצב הרוח. אני כל כך גרוע בזה עד כדי כך שזה כבר מתחיל לעבור גם אלי בחלק מהמקרים, ואז אני בכלל מצוברח.

מסתבר שכל זה היה יכול להימנע אם רק הייתי זנב של חתול.