חתולים

לו הייתי זנב חתול

(פוסט ממרץ 2014)

הרבה זמן לא הייתי במצב הזה. הבית שקט ואפלולי (כי אני בו לבד או כי כולם חוץ ממני ישנים), בחוץ ערב או לילה ונשמע רק קול של מכוניות רחוקות. המקרר משמיע רעשים מוזרים של בעבוע (באמת, מה זה הדבר הזה?) והתנור בדיוק סיים לחמם לי עוד מנת פתיתים. אני חסר מנוחה – מרגיש מלא מרץ מצד אחד אבל משועמם ולא יודע מה לעשות מצד שני. שיעורי בית יש לי ודברים לקרוא יש גם, אבל פשוט לא בא לי לעשות שום דבר… אני לא יודע מה בא לי. בא לי שיקרה משהו או שאני אצטרך לעשות משהו מסוים (למשל, אם האוטו היה אצלי, הייתי נוסע להחזיר אותו להורים בראשון).

כצפוי וכמו תמיד, המצב הזה גורר איתו הרהורים ותהיות. פעם ניסיתי לתאר את התחושה הזאת פה בבלוג וכתבתי: “אני יותר צלול עכשיו ממי מעיינות באלפים שעברו ניקוי כימי ונבדקו מעבדתית. אני האדם היחיד שנשאר בחיים, אני המנהיג הבלתי מעורער של כל הדממה והשעמום שיש מסביבי, ואני לא מתכוון לוותר על התואר.”

אז על מה חשבתי הפעם? בעיקר על התקופה האחרונה. בדיוק שלשום חתמנו על הארכה של חוזה השכירות שלנו כאן בשנה, אז אני מניח שזה זמן טוב להרהר בכל מה שקרה פה. למען האמת… לא קרה הרבה. כלומר, לא קרה משהו דרמטי או יוצא דופן. מדובר הרי בשני סטודנטים לפיסיקה (פלוס), לא בליינים במיוחד וקצרים בכסף, אז מה כבר יכול לקרות?

לשנינו יצא להתעצבן מאוד מספר פעמים ולהתעצבן בקטנה מספר גדול יותר של פעמים, אבל זה עובר די מהר ובסופו של דבר תמיד אנחנו משלימים. אני לא חושב שאי-פעם בכמעט-שנתיים שאנחנו ביחד (מתוכן כבר שנה פה בדירה) יצא לי לכעוס אל תוך יום המחרת. הייתי אומר גם ש-95% מהרגעים האלו נובעים מגורם אחד ויחיד – הלימודים. מדובר בלחץ נוראי, מתמשך ומעיק, מסוג הלחצים שמציקים לך כל הזמן ובכל מצב, אפילו כשאין סיבה. גם אם, למשל, הצלחת לסיים את כל המטלות שתכננת ליום מסוים והחלטת לצאת לסרט – זה תמיד יהיה שם איפשהו בראש, יחנוק כל סיכוי לשלווה אמיתית ויגרום לך לתהות “אולי הייתי צריך להמשיך לסכם את החומר במקום לצאת הערב? איך אני אעבור את המבחן בעוד חודשיים אם ככה אני מתמודד עם שיעורי הבית?”

פה נכנס זנב החתול.

היום בדרך הביתה מהאוניברסיטה חמוטל הייתה מצוברחת לגמרי (זה קורה בימי רביעי אחרי שעתיים של תרגול עם אחד המתרגלים הנוראיים). כרגיל, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות (למיטב ידיעתי) כדי לשפר את המצב, וחמוטל המשיכה ללכת בדממה ובכעס. ביציאה מתחנת הרכבת היא פגשה זנב חתולי שהתנדנד לו ולמעשה ביקש להיתפס… היא תפסה אותו כמובן, והוא בתגובה הסתובב אליה בהלם ומיד ברח. זה מאוד שיעשע אותה וגרם לה לחייך כאילו אין שיעורי בית. ככה סתם, רק כי זה היה זנב חתול מחובר לחתול בקצה.

אני לא יודע איך לגרום לתגובה כזאת. אולי פעם ידעתי ואולי לא – אבל היום אני כבר לא מצליח. הלימודים קשים ומעיקים מדי ואני לא באמת מצליח לשפר את מצב הרוח. אני כל כך גרוע בזה עד כדי כך שזה כבר מתחיל לעבור גם אלי בחלק מהמקרים, ואז אני בכלל מצוברח.

מסתבר שכל זה היה יכול להימנע אם רק הייתי זנב של חתול.

בלדה לחתול

(פוסט ממאי 2014)

שלוש בערב. כלומר, שלוש בלילה. יש לי ספל תה חם (ארל גריי, כפית סוכר). עוד מעט כבר ארבע. חתול במרפסת מיילל. זו בכלל חתולה. מה נשמע זירו? הרבה זמן לא שמעתי ממך. אכלת כבר? תאכלי מהר לפני שציף יגיע ויאכל הכל. ציף בכלל ישן על הספה בסלון. בחיי, כמה שהוא שמן. כמה שהוא כתום וחתול (הוא כנראה גם אוטיסט). כבר אחרי ארבע.

חמוטל לומדת כימיה. שומעים את ההרצאה. תפקידו של זרז הוא לזרז (הוא מוריד את אנרגיית האקטיבציה). “אקטיבציה” זה “שפעול” בעברית… אבל “זרז” זה “קטליזטור” בלע”ז אז הכל בסדר.

לקחתי עוד בקבוק בירה. זה השני (והאחרון) הערב. בבית הזה שותים גולדסטאר Unfiltered. זה השילוב הכי טוב שמצאנו בין טעם למחיר. אני צריך לעשות את זה יותר. במיוחד נחמד להכין ככה שיעורי בית. זה מקל על תחושת האיזה-חרא-שום-דבר-לא-מצליח-לי-בשיעורי-הבית. גם לרכב על אופניים בגילופין זה נחמד. אין שום חוק נגד זה וזה משדרג את חווית הרכיבה פלאים.

כלומר, לא כל כך “פלאים”. הרי ברור לגמרי מה הולך שם. זה אלכוהול. זה מה שהוא עושה.

לפעמים מכים בי רגעים של יאוש תהומי. הם לא בדיוק מכים אלא נחים עלי בשלווה. אני מודע לרגעים האלו כשהם נחים. אחד כזה נח מתישהו השבוע. בהיתי במשהו וחשבתי על כך שאין לי כוח לדברים. רציתי ללכת לישון ולהרדם מעייפות. התגעגעתי לתחושת התשישות המוחלטת שיש כשחולים. חשבתי על לשכב בספה ולא לעשות כלום. ציף ישן בספה אז לא יכולתי.

ציף, יא חתול, אולי תתעורר?
מה אם יום אחד תוכל לדבר?
תבקש אז סליחה על כל הפרווה
שהשארת על הספה לראווה?
תגיד “רק ישנתי” ותוסיף “מצטער”,
“אני יודע” אגיד לחתול, “אתה נוחר”.

ופתאום זה יכה בי כמו פגוש משאית –
זה חתול מדבר! איזו תגלית!
יש הרבה מה לשאול אותו, עכשיו כשאפשר,
על האוכל, על הבית, האם הוא מאושר…
“אילו דברים שאמרנו תמיד
הבנת בכלל?” והחתול יגיד:

“הבנתי חלקית, מתנועות בעיקר.
נגיד כשצעקתם ‘ציף רד משם כבר!'”
“למה באמת לכל הרוחות
חזרת כל פעם לאותם המקומות?
הרי בטח הבנת מכל צעקה
שאנחנו רוצים שתרד, עלוקה!”

ציף יהרהר קצת ואז יסכם:
“אותי זה הצחיק, סתם שיחקתי איתכם”
ואז תתברר לי פתאום עוד תגלית
גדולה בהרבה מחתול דובר עברית –
אני השתגעתי ללא כל ספק.
ויעיר החתול לי מיד: “צודק”

“כלומר, מיאו”.