חנון

עם כל הצער שבדבר…

אני חושב שהגיע הזמן שאגמל מ”ישראבלוג” ואעבור לעבוד עם הבלוג הזה באופן רשמי וסופי. נכון, הפלטפורמה הזו עולה לי קצת כסף (וזה באמת לא הרבה כסף) – אבל היא שלי, היא יציבה יותר, ונוחה יותר לעבודה. במובן מסוים כבר פירסמתי שם מעין פוסט פרידה מבלי להתכוון לכך, אבל נראה שזה המצב. אפילו כאשר מחפשים “האינקוויזיציה” בגוגל, האתר הזה הוא התוצאה השלישית או הרביעית אחרי ויקיפדיה (שזה נחמד ביחס לעובדה שממש לא השקעתי בקידום שלו) [טעות שלי. הוא בעמודים מאוחרים יותר, ורק אצלי מופיע בין הראשונים…], בעוד שהבלוג בישראבלוג נדחק לו אי-שם אל עמודים שמעבר להרי החושך. פעם הוא היה התוצאה הראשונה, לפני ויקיפדיה! מאז זרמו הרבה מים בנהר, אבל מעט מאוד פוסטים בבלוג.

אני לא אשקר – אחת הסיבות שגרמו לי להחליט לעבור לכאן באופן סופי היא הבלוג “הסולידית” שמקדם עצמאות כלכלית, בין השאר באמצעות פתחית עסקים פרטיים ובלוגים מניבי רווח. הבלוג הזה אמנם לא מניב לי שום רווח, וקשה לי לראות איך הוא יתחיל לעשות זאת עד שלא אתחיל למכור את הצילומים שלי – אבל אני מניח שעל-בסיס הפלטפורמה הזאת אולי אפתח יום אחד בלוג שיניב לי רווח. אולי לא, אבל בינתיים זה לא מזיק. אני ממליץ לכל אדם בגיל 20-30 שמפחד מהמילה “בורסה” לקרוא ב”הסולידית” ולקבל קצת מושג בסיסי על השקעות ועל חסכונות. זה היום השלישי שבו אני קורא ברצף פוסטים, ואני רק מקנא בכותבת על רמת הידע שיש לה בתחום ומצטער שלא התעניינתי בכך בעצמי בשלב מוקדם יותר בחיים.

כבר שנה

טוב, אמנם לא באמת עברה שנה מאז העדכון האחרון שלי כבר, אבל אני פיסיקאי בליבי, ואנחנו מעגלים תוצאות.

מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן משהו בעל משמעות, הספקתי להתחיל ללמוד שתי שפות מחדש ולהפסיק ללמוד אותן שוב (גרמנית ופרסית, כמובן); הספקתי כמעט-לסיים עוד שני סמסטרים, שהיו אפילו מעניינים ומספקים יותר לשם שינוי; הספקתי להתחיל לעבוד בחצי-משרה במקביל ללימודים; הספקתי לחזור ולקרוא ספרים בקצב גבוה ובכמויות; הספקתי להגיע למסקנה (שהייתה ברורה מאוד לאנשים מסוימים מסביבי) שאני באמת צריך להתחיל לאכול בריא יותר ולעשות יותר כושר; הספקתי להחיות קשר עם חברה טובה שלא כל כך דיברתי איתה הרבה חודשים; והדובדבן שבקצפת – הספקתי להפוך לבעלים של דירת 3 חדרים בראשון-לציון, הודות להוריי שרכשו את הדירה על שמי, ולקבל “השלמת משכורת” בדמות שכר דירה חודשי.

אפשר לקרוא את הרשימה הקצרה בפסקה הקודמת ולחשוב בטעות שנהייתי אופטימי. אני מבטיח לכל מכרי שזה לא המצב – פשוט יותר קל לי למנות דברים חיוביים. הם ארעיים ומקומיים, בעוד שתחושות כלליות של ייאוש, לחץ ומועקה הן קבועות ונצחיות, ונובעות מתהליכים הרבה יותר איטיים וארוכי-טווח (כגון אי-התאמה בין הציפיות לבין המציאות בתחום הלימודים, דאגות בנוגע לעתידי הכלכלי, באסה כללית מהמצב המדיני והביטחוני, ועוד). בנוסף לכל – קיץ עכשיו. קיץ ידועה לכל כעונה שבה אני סובל כמעט כל הזמן, מעצם קיומי במצב חם ולח כל כך. אפילו מזג-האוויר, שבחורף נכנס לערבוליות נהדרת של תופעות, משעמם כך כך בקיץ.

אז… אולי במשימה הפשוטה הזאת אני כן אצליח לעמוד בשנה הקרובה: לחזור ולכתוב, עדיף כאן.

מעגליות של 2 בלילה

…ואז פתאום אני חושב לעצמי – היי, יש חבר’ה טובים, חכמים ונחמדים אי-שם ברחבי הרשת, גם בשנת 2015. הם אמנם צעירים, לא מכירים חיים ללא סמארטפונים, לא יודעים איך נראה העולם לפני אירועים כמו רצח רבין ופיגועי ה-11 בספטמבר וכו’ – אבל הם לא זרים לי כמו אלו בגילם שאני רואה כמעט כל הזמן. הם בסדר… אפילו יותר מבסדר. אולי הייתי יכול לנהל איתם שיחה מהנה, ואם הייתי בגילם ובסביבה שלהם, אולי גם היינו יכולים להיות חברים.

אני לא יודע… לפעמים אני רואה או קורא דברים בפייסבוק או בישראבלוג ומרגיש כאילו אני בן 75. אני עדיין מספיק לא-מבוגר כדי להבין את השפה ואת ההקשר – אבל כבר מזמן איבדו אותי בכל מה שנוגע לצורה ולסגנון. זה כאילו בלי ששמתי לב עברתי מעין גבול בלתי-נראה שעכשיו מפריד בין הדור שלי לבין אלו שהיום בגיל חטיבת-ביניים-תיכון. מבחינתי הם סוג כלשהו של חייזרים דוברי עברית.

כשאני הייתי בתיכון זילזלתי בערך בחצי מהשכבה שלי, ורוב החצי הנותר של השכבה לא עניין אותי בכלל. אולי הייתי יהיר מדי ואולי לא (ובוודאות הייתי שיפוטי מאוד ושפטתי מהר מדי), אבל פשוט לא התחברתי לרוב האנשים… וזה בסדר! לא אמורה להיות שום בעיה עם זה. למה זה רע שיהיו לך מעט מאוד חברים? למה זה רע שיהיו לך תחומי עניין “מוזרים”? למה זה רע לרצות יותר להיות לבד עם עצמך ופחות להיות עם אנשים אחרים? למה זה רע להירתע מאירועים המוניים ומ”מסיבות”? זה לא רע. זה בסדר לגמרי.

משום מה זה נראה לי כאילו היום דברים כאלו הרבה פחות נסבלים, והתחושה שלי היא שאדם שנופל לקטגוריה של “חנון” סובל הרבה יותר. אני בקושי רואה אותם ברחבי האינטרנט – בפייסבוק, בישראבלוג וכו’ – והרי הם אמורים להיות בכל מקום, לא? הם יודעים לקרוא ולכתוב וכנראה הבינו כבר איך עובד הדבר הזה שנקרא אינטרנט (הם סך-הכל גדלו איתו) – איפה הם? למה ממרומי גיל 26 המופלג והקשיש אין שום סימן להם? איך זה שפעם בעידן גיאולוגי בערך אני נתקל במשהו שמזכיר כאלו?

אבל כאמור, מדי פעם אני פתאום רואה תמונה של מישהו צעיר ממני עושה משהו ייחודי או שאני קורא דברים שהוא כתב, ואני מבין שאי-שם אולי נמצא איזה ילד נחמד בסך-הכל, עם תחומי עניין לא נפוצים – מסוג האנשים שאחרים בכיתה אולי יקראו לו “חנון” או איך שזה מכונה היום. הוא אולי מופנם ויש לו מעט חברים יחסית, אבל הוא יודע להתנסח בצורה טובה וכנראה יגדל להיות בנאדם טוב ומעניין.

…ואז פתאום אני חושב לעצמי – היי, יש חבר’ה טובים, חכמים ונחמדים אי-שם ברחבי הרשת, גם בשנת 2015.

2006ME

(גרסת 2006 שלי – כיתה י”ב)