נוסטלגיה

מעגליות של 2 בלילה

…ואז פתאום אני חושב לעצמי – היי, יש חבר’ה טובים, חכמים ונחמדים אי-שם ברחבי הרשת, גם בשנת 2015. הם אמנם צעירים, לא מכירים חיים ללא סמארטפונים, לא יודעים איך נראה העולם לפני אירועים כמו רצח רבין ופיגועי ה-11 בספטמבר וכו’ – אבל הם לא זרים לי כמו אלו בגילם שאני רואה כמעט כל הזמן. הם בסדר… אפילו יותר מבסדר. אולי הייתי יכול לנהל איתם שיחה מהנה, ואם הייתי בגילם ובסביבה שלהם, אולי גם היינו יכולים להיות חברים.

אני לא יודע… לפעמים אני רואה או קורא דברים בפייסבוק או בישראבלוג ומרגיש כאילו אני בן 75. אני עדיין מספיק לא-מבוגר כדי להבין את השפה ואת ההקשר – אבל כבר מזמן איבדו אותי בכל מה שנוגע לצורה ולסגנון. זה כאילו בלי ששמתי לב עברתי מעין גבול בלתי-נראה שעכשיו מפריד בין הדור שלי לבין אלו שהיום בגיל חטיבת-ביניים-תיכון. מבחינתי הם סוג כלשהו של חייזרים דוברי עברית.

כשאני הייתי בתיכון זילזלתי בערך בחצי מהשכבה שלי, ורוב החצי הנותר של השכבה לא עניין אותי בכלל. אולי הייתי יהיר מדי ואולי לא (ובוודאות הייתי שיפוטי מאוד ושפטתי מהר מדי), אבל פשוט לא התחברתי לרוב האנשים… וזה בסדר! לא אמורה להיות שום בעיה עם זה. למה זה רע שיהיו לך מעט מאוד חברים? למה זה רע שיהיו לך תחומי עניין “מוזרים”? למה זה רע לרצות יותר להיות לבד עם עצמך ופחות להיות עם אנשים אחרים? למה זה רע להירתע מאירועים המוניים ומ”מסיבות”? זה לא רע. זה בסדר לגמרי.

משום מה זה נראה לי כאילו היום דברים כאלו הרבה פחות נסבלים, והתחושה שלי היא שאדם שנופל לקטגוריה של “חנון” סובל הרבה יותר. אני בקושי רואה אותם ברחבי האינטרנט – בפייסבוק, בישראבלוג וכו’ – והרי הם אמורים להיות בכל מקום, לא? הם יודעים לקרוא ולכתוב וכנראה הבינו כבר איך עובד הדבר הזה שנקרא אינטרנט (הם סך-הכל גדלו איתו) – איפה הם? למה ממרומי גיל 26 המופלג והקשיש אין שום סימן להם? איך זה שפעם בעידן גיאולוגי בערך אני נתקל במשהו שמזכיר כאלו?

אבל כאמור, מדי פעם אני פתאום רואה תמונה של מישהו צעיר ממני עושה משהו ייחודי או שאני קורא דברים שהוא כתב, ואני מבין שאי-שם אולי נמצא איזה ילד נחמד בסך-הכל, עם תחומי עניין לא נפוצים – מסוג האנשים שאחרים בכיתה אולי יקראו לו “חנון” או איך שזה מכונה היום. הוא אולי מופנם ויש לו מעט חברים יחסית, אבל הוא יודע להתנסח בצורה טובה וכנראה יגדל להיות בנאדם טוב ומעניין.

…ואז פתאום אני חושב לעצמי – היי, יש חבר’ה טובים, חכמים ונחמדים אי-שם ברחבי הרשת, גם בשנת 2015.

2006ME

(גרסת 2006 שלי – כיתה י”ב)

הבית ברחוב ברק 12

(פוסט מיוני 2014)

בשבועות האחרונים הבית הישן של סבא וסבתא שלי באר-שבע נמכר. הוא יעבור לבעלים החדשים שלו רק באמצע יולי, ועד אז עוד נצטרך לחזור אליו מספר פעמים כדי לקחת דברים שאנחנו רוצים… כך שיהיה לי עוד זמן להיפרד ממנו.

הבית הזה היה הבית השני שלי. נסענו לשם לבקר את ההורים של אבא שלי כמעט כל שבוע והרבה פעמים נשארנו לישון שם בסופ”ש. בחגים תמיד באנו לשם וכל פסח באופן קבוע (ולפעמים גם בסוכות) הייתי עובר לגור שם לשבוע-שבועיים. היו לי אפילו חברים שם ברחוב ברק, גן שעשועים שהייתי הולך אליו באופן קבוע ומסלולי הליכה קבועים שהייתי מטייל בהם עם סבא או עם סבתא.

זה היה בית רגוע שכולו טוב. הייתה לו חצר מוקפת בצמחיה, עם עץ גבוה שסולם היה מוצמד אליו דרך-קבע כדי שאני ואחותי נוכל לטפס. היה גם מתקן בצורת מטוס כמו שיש במרכזי קניות, כזה שמכניסים לו כמה שקלים וזה עושה קולות וזז… רק ששלנו לא עשה קולות ולא זז – זה פשוט היה מטוס ועמד שם. הייתה אפילו נדנדה… אני חושב שביליתי שעות על הנדנדה הזאת.

לפעמים הייתי עוזר לסבא לגנן את הצמחיה בחצר ולהשקות את כל העציצים.

אני זוכר במדויק כל פיסת רהיט שהייתה בבית הזה – איפה בדיוק הכל היה מונח, מה היה עליו, אילו דברים הייתי מוצא כשהייתי מחטט בו ועל איזה שולחן או שטיח הייתי משחק קלפים (בדר”כ “מלחמה”) נגד סבתא שלי. השולחן שהיה בסלון נמצא עכשיו אצלי בדירה השכורה.

לפני 6-7 שנים (אם אני זוכר נכון) סבא וסבתא שלי עברו לדיור מוגן יוקרתי בבאר-שבע. למשך זמן-מה הבית שלהם ברחוב ברק נשאר כמו שהיה – עם כל הרהיטים וכו’ – והיינו יכולים לבקר שם מדי פעם אם היינו רוצים. במשך תקופה מסוימת סבא שלי אפילו נהג לחזור לשם כדי לטפל בגינה. היו דיבורים על השכרה של הבית או על שמירה שלו בתקווה שאני או אחותי נעבור לגור בבאר-שבע (לצורך לימודים למשל), אבל לא יצא מזה כלום כמובן.

אחרי שנתיים בערך דוד שלי התחיל לשכור את הבית מסבא שלי במטרה להפוך אותו למעין קליניקה שהוא רצה לפתוח… לא זוכר מה בדיוק היה מיוחד בה. מן הסתם זה כלל הרבה שיפוצים – המבנה של הבית היה ישן מאוד וממש לא התאים למה שהייתם מצפים מקליניקה מכובדת – קירות נהרסו, קירות אחרים נבנו, החדרים רוקנו לחלוטין, ארונות הוזזו ונזרקו, ספרים, תמונות ואלבומים הועברו למחסן בחצר או לבוידעם, המרפסת נאטמה, כל העציצים והצמחים שהיו בהם נזרקו או נאספו במחסן, חדר העבודה הישן של סבא שלי נהרס, שביל הכניסה רוצף מחדש, הנדנדה שהייתה בחצר פורקה ונזרקה, ספות עור חדשות וגדולות הוכנסו לסלון ומגזינים כלליים כלשהו וספרי רפואה פוזרו על המדפים. אפילו את המקרר במטבח החליפו.

“ובכן היה לאין מחמד כל עין”

לא יכולתי לחזור לשם יותר מבלי להיכנס לדיכאון. גם סבא שלי לא יכול היה לעשות זאת ולכן הוא הפסיק להגיע לשם. לא היה מי שיגנן בחצר והצמחיה השתלטה עליה. בפעם האחרונה שבדקתי היא נראתה כמו שדה בור קטן, וכבר לא מומלץ ללכת שם בלי מכנסיים ארוכים ונעליים גבוהות. לחלק מהפינות בה כבר אי אפשר בכלל להגיע.

לפני שנפטרה שנה שעברה, סבתא ביקשה מסבא שלא ימכור את הבית. זה היה החלום שלה שאחד מהנכדים יעבור לגור בו יום אחד. כדי לכבד את בקשתה סבא שלי השאיר את עניין הבית באוויר למשך שנה, אבל הוא כבר לא מסוגל לעשות את זה יותר… והבית נמכר.

אני לא חושב שהפנמתי את זה עדיין. אני לא יודע אם בכלל הפנמתי את כל מה שעבר על סבא וסבתא שלי ועל הבית הזה בשנים האחרונות. אולי אני מדחיק את הכל. אולי זו המשמעות של להיות אדם שקוע-נוסטלגיה… אני מפנים את כל הדברים האלו טיפין-טיפין, במהלך כל החיים שלי, וסובל מזה כל פעם מחדש.