דיסתימיה

במהדורה הכי עדכנית של מגדיר ההפרעות הנפשיות של אגודת הפסיכאטריה האמריקאית (DSM-5 משנת 2013) רשומה ‘הפרעה דכאונית מתמשכת’ (Persistent Depressive Disorder) – כותרת חדשה להפרעה שמכונה לפעמים ‘דיסתימיה’ (Dysthymia) או ‘דיכאון כרוני’.

דיסתימיה היא האחות השקטה של הדיכאון המז’ורי\קליני – התסמינים שלה לא חמורים ומקיפים באותה מידה, ובמקום זאת הם נמרחים על פני מספר שנים. אפשר אולי לקרוא לזה דיכאון “על אש קטנה”, כמו מעין טיפטוף מריר ומלנכולי שנטמע אט-אט באופי של האדם עד כדי כך שלא ניתן בכלל להבדיל בין האישיות לבין ההפרעה. “הוא פשוט כזה,” אולי יגידו מסביב במעין הבנה חברית, מבלי לייחס לכך יתר חשיבות.

אבל הכל שם… או לפחות חלק. לפי הגדרת האבחון של דיסתימיה, התחושה העגמומית הכללית שמאפיינת אותה מלווה בתופעות כמו שינה לא סדירה ואכילה לא סדירה, עייפות כרונית או לאות, הערכה עצמית נמוכה או ירידה בריכוז ובמוטיבציה. נכון, אמנם לא מדובר באפיזודה דכאונית רצינית מהסוג שכולל חוסר יכולת לקום מהמיטה וקושי לתפקד ביומיום – אבל כן מדובר בעננה אפרורית וכבדה שמלווה את הבנאדם ועלולה להידרדר עם הזמן.

למה אני חולק עמכם את המידע הזה?

ובכן, כי חמוטל טוענת שאני כבר שנתיים בדיכאון. היות שפסיכולוגיה זה תחום שמעניין אותי במידה מספקת כדי לבזבז שעות על קריאת דפי אינטרנט בנושא, ושאני משום מה באמת זוכר מהם המאפיינים של דיכאון – יכולתי להדוף את הטענות שלה ב”לא נכון” פשטני וברור. אני פשוט לא עונה על הקריטריונים. מעולם לא עניתי עליהם, למזלי, והייתה לי במשך שנתיים חברה שבתקופות מסוימות כן ענתה עליהם. אני יודע מה משמעותו של דיכאון, ויודע שזה לא נכון לגבי בכלל.

אבל חמוטל לא חפרה בהגדרות ובמאפיינים – היא פשוט חושבת שאני עגמומי מהרגיל. היא קוראת לי לפעמים “איה” (כלומר Eeyore, החמור מ”פו הדב”) ואפילו קנתה לי בובה שלו והביאה לי תמונה שלו, שתיהן תלויות לי מעל המחשב. כל פעם שאני אומר על משהו ש”אין לי כוח לזה”, ש”זה מעצבן אותי” או ש”זה חסר טעם”, היא זועקת אלי חצי בצחוק “איה!”, כביכול כדי להזכיר לי שאני נרגן ומבואס כל הזמן. היא גם טוענת שאני ישן יותר מדי ואוכל מעט מדי, “ליברלי” מדי ביחס המתירני שלי לביגוד מלוכלך או קצת קרוע (“נו מה זה משנה? אני בסך הכל הולך לעוד שיעור באוניברסיטה. אני לא צריך להיות ייצוגי!”) ובאופן כללי חסר מוטיבציה.

בקיצור, אם חמוטל הייתה נחשפת להגדרה של דיסתימיה, סביר להניח שהיא הייתה מאמינה שזה מה שיש לי. יכול להיות אפילו שהיא הייתה אומר שזה מתאים בדיוק ולגמרי מסביר את ההתנהגות שלי.

אבל מה אם אני באמת “פשוט כזה”? אני לא זוכר את עצמי אחרת. אני לא זוכר את עצמי יותר אופטימי או “שמח” בעבר, ונראה לי שבעבר ישנתי ואכלתי בצורה סדירה יותר פשוט כי עדיין הייתי בבית עם ההורים, בלימודים או בצבא. לא זוכר שהייתה לי יותר מוטיבציה לעשות דברים או שהייתי פעלתני יותר. לא זוכר שום דבר שונה משמעותית, בעצם… אבל אין לי שום דרך לדעת אם אני סתם לא זוכר, או שפשוט כל כך התרגלתי למצב הנוכחי שלי עד כדי כך שנדמה לי שהוא תמיד היה כזה.

יודעים מה, גם אם הייתי זוכר הבדלים – מי יכול להגיד אם הם באמת נובעים מאיזו הפרעת מצב-רוח, או פשוט מהעובדה שהרבה השתנה בחיים שלי? יצאתי מהבית, השתחררתי מהצבא, נכנסתי לשגרה של לימודים באוניברסיטה – אולי כל אלו פשוט “חשפו” את האופי שתמיד היה לי ורק הודחק ע”י השגרה של משפחה, לימודים וצבא. אני לא חושב שיש דרך לדעת באמת איזו מהתיאוריות נכונה. את כל העדויות אפשר להסביר בלא מעט דרכים, ורק אחד מההסברים האלה הוא דיסתימיה.

כל זה בעצם מביא אותי למסקנה שאני לא יכול להסתמך על תיאור התסמינים האלו – שינה, תיאבון, רמת אנרגיה וכו’ – אני צריך לחשוב אם אני באמת מעביר את רוב הימים בתחושות שליליות שאין להן הסבר. אני צריך לנסות ולהבין אם אני באמת עגמומי ומבואס מדי ביחס לסטודנט נורמלי, או אם המועקה הזאת של הלימודים משפיעה עלי הרבה מעבר לרמה הסבירה.

בינתיים לא הצלחתי להגיע לתובנה מהותית כלשהי…

בנימה אחרת:

עברה כמעט שנה מאז הפוסט האחרון, שאותו חתמתי ב”אולי אצליח לעמוד במשימה הפשוטה של לחזור ולכתוב”. מזל שהחלטתי להוסיף את ה”אולי” הזה… ברור שלא ממש הצלחתי. אני חושב שדי ברורות לי הסיבות לכך – עומס גדול מהצפוי בלימודים ובעבודה והשקעת זמן באיזה משחק אינטרנט שהתאהבתי בו בשנה האחרונה (בתמצית: Role-Play של מדינות; אולי ארחיב בהזדמנות אחרת). לא יודע אם זה ישתנה בזמן הקרוב, אבל נחיה ונראה.

עם כל הצער שבדבר…

אני חושב שהגיע הזמן שאגמל מ”ישראבלוג” ואעבור לעבוד עם הבלוג הזה באופן רשמי וסופי. נכון, הפלטפורמה הזו עולה לי קצת כסף (וזה באמת לא הרבה כסף) – אבל היא שלי, היא יציבה יותר, ונוחה יותר לעבודה. במובן מסוים כבר פירסמתי שם מעין פוסט פרידה מבלי להתכוון לכך, אבל נראה שזה המצב. אפילו כאשר מחפשים “האינקוויזיציה” בגוגל, האתר הזה הוא התוצאה השלישית או הרביעית אחרי ויקיפדיה (שזה נחמד ביחס לעובדה שממש לא השקעתי בקידום שלו) [טעות שלי. הוא בעמודים מאוחרים יותר, ורק אצלי מופיע בין הראשונים…], בעוד שהבלוג בישראבלוג נדחק לו אי-שם אל עמודים שמעבר להרי החושך. פעם הוא היה התוצאה הראשונה, לפני ויקיפדיה! מאז זרמו הרבה מים בנהר, אבל מעט מאוד פוסטים בבלוג.

אני לא אשקר – אחת הסיבות שגרמו לי להחליט לעבור לכאן באופן סופי היא הבלוג “הסולידית” שמקדם עצמאות כלכלית, בין השאר באמצעות פתחית עסקים פרטיים ובלוגים מניבי רווח. הבלוג הזה אמנם לא מניב לי שום רווח, וקשה לי לראות איך הוא יתחיל לעשות זאת עד שלא אתחיל למכור את הצילומים שלי – אבל אני מניח שעל-בסיס הפלטפורמה הזאת אולי אפתח יום אחד בלוג שיניב לי רווח. אולי לא, אבל בינתיים זה לא מזיק. אני ממליץ לכל אדם בגיל 20-30 שמפחד מהמילה “בורסה” לקרוא ב”הסולידית” ולקבל קצת מושג בסיסי על השקעות ועל חסכונות. זה היום השלישי שבו אני קורא ברצף פוסטים, ואני רק מקנא בכותבת על רמת הידע שיש לה בתחום ומצטער שלא התעניינתי בכך בעצמי בשלב מוקדם יותר בחיים.

כבר שנה

טוב, אמנם לא באמת עברה שנה מאז העדכון האחרון שלי כבר, אבל אני פיסיקאי בליבי, ואנחנו מעגלים תוצאות.

מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן משהו בעל משמעות, הספקתי להתחיל ללמוד שתי שפות מחדש ולהפסיק ללמוד אותן שוב (גרמנית ופרסית, כמובן); הספקתי כמעט-לסיים עוד שני סמסטרים, שהיו אפילו מעניינים ומספקים יותר לשם שינוי; הספקתי להתחיל לעבוד בחצי-משרה במקביל ללימודים; הספקתי לחזור ולקרוא ספרים בקצב גבוה ובכמויות; הספקתי להגיע למסקנה (שהייתה ברורה מאוד לאנשים מסוימים מסביבי) שאני באמת צריך להתחיל לאכול בריא יותר ולעשות יותר כושר; הספקתי להחיות קשר עם חברה טובה שלא כל כך דיברתי איתה הרבה חודשים; והדובדבן שבקצפת – הספקתי להפוך לבעלים של דירת 3 חדרים בראשון-לציון, הודות להוריי שרכשו את הדירה על שמי, ולקבל “השלמת משכורת” בדמות שכר דירה חודשי.

אפשר לקרוא את הרשימה הקצרה בפסקה הקודמת ולחשוב בטעות שנהייתי אופטימי. אני מבטיח לכל מכרי שזה לא המצב – פשוט יותר קל לי למנות דברים חיוביים. הם ארעיים ומקומיים, בעוד שתחושות כלליות של ייאוש, לחץ ומועקה הן קבועות ונצחיות, ונובעות מתהליכים הרבה יותר איטיים וארוכי-טווח (כגון אי-התאמה בין הציפיות לבין המציאות בתחום הלימודים, דאגות בנוגע לעתידי הכלכלי, באסה כללית מהמצב המדיני והביטחוני, ועוד). בנוסף לכל – קיץ עכשיו. קיץ ידועה לכל כעונה שבה אני סובל כמעט כל הזמן, מעצם קיומי במצב חם ולח כל כך. אפילו מזג-האוויר, שבחורף נכנס לערבוליות נהדרת של תופעות, משעמם כך כך בקיץ.

אז… אולי במשימה הפשוטה הזאת אני כן אצליח לעמוד בשנה הקרובה: לחזור ולכתוב, עדיף כאן.

מעגליות של 2 בלילה

…ואז פתאום אני חושב לעצמי – היי, יש חבר’ה טובים, חכמים ונחמדים אי-שם ברחבי הרשת, גם בשנת 2015. הם אמנם צעירים, לא מכירים חיים ללא סמארטפונים, לא יודעים איך נראה העולם לפני אירועים כמו רצח רבין ופיגועי ה-11 בספטמבר וכו’ – אבל הם לא זרים לי כמו אלו בגילם שאני רואה כמעט כל הזמן. הם בסדר… אפילו יותר מבסדר. אולי הייתי יכול לנהל איתם שיחה מהנה, ואם הייתי בגילם ובסביבה שלהם, אולי גם היינו יכולים להיות חברים.

אני לא יודע… לפעמים אני רואה או קורא דברים בפייסבוק או בישראבלוג ומרגיש כאילו אני בן 75. אני עדיין מספיק לא-מבוגר כדי להבין את השפה ואת ההקשר – אבל כבר מזמן איבדו אותי בכל מה שנוגע לצורה ולסגנון. זה כאילו בלי ששמתי לב עברתי מעין גבול בלתי-נראה שעכשיו מפריד בין הדור שלי לבין אלו שהיום בגיל חטיבת-ביניים-תיכון. מבחינתי הם סוג כלשהו של חייזרים דוברי עברית.

כשאני הייתי בתיכון זילזלתי בערך בחצי מהשכבה שלי, ורוב החצי הנותר של השכבה לא עניין אותי בכלל. אולי הייתי יהיר מדי ואולי לא (ובוודאות הייתי שיפוטי מאוד ושפטתי מהר מדי), אבל פשוט לא התחברתי לרוב האנשים… וזה בסדר! לא אמורה להיות שום בעיה עם זה. למה זה רע שיהיו לך מעט מאוד חברים? למה זה רע שיהיו לך תחומי עניין “מוזרים”? למה זה רע לרצות יותר להיות לבד עם עצמך ופחות להיות עם אנשים אחרים? למה זה רע להירתע מאירועים המוניים ומ”מסיבות”? זה לא רע. זה בסדר לגמרי.

משום מה זה נראה לי כאילו היום דברים כאלו הרבה פחות נסבלים, והתחושה שלי היא שאדם שנופל לקטגוריה של “חנון” סובל הרבה יותר. אני בקושי רואה אותם ברחבי האינטרנט – בפייסבוק, בישראבלוג וכו’ – והרי הם אמורים להיות בכל מקום, לא? הם יודעים לקרוא ולכתוב וכנראה הבינו כבר איך עובד הדבר הזה שנקרא אינטרנט (הם סך-הכל גדלו איתו) – איפה הם? למה ממרומי גיל 26 המופלג והקשיש אין שום סימן להם? איך זה שפעם בעידן גיאולוגי בערך אני נתקל במשהו שמזכיר כאלו?

אבל כאמור, מדי פעם אני פתאום רואה תמונה של מישהו צעיר ממני עושה משהו ייחודי או שאני קורא דברים שהוא כתב, ואני מבין שאי-שם אולי נמצא איזה ילד נחמד בסך-הכל, עם תחומי עניין לא נפוצים – מסוג האנשים שאחרים בכיתה אולי יקראו לו “חנון” או איך שזה מכונה היום. הוא אולי מופנם ויש לו מעט חברים יחסית, אבל הוא יודע להתנסח בצורה טובה וכנראה יגדל להיות בנאדם טוב ומעניין.

…ואז פתאום אני חושב לעצמי – היי, יש חבר’ה טובים, חכמים ונחמדים אי-שם ברחבי הרשת, גם בשנת 2015.

2006ME

(גרסת 2006 שלי – כיתה י”ב)

קורונזון

קטע יפה מהסיפור A Hope in Hell, מתוך הכרך Preludes & Nocturnes בסדרת The Sandman של ניל גיימן:

רקע: מורפיוס (הלוא הוא דרים, הסאנדמאן, אל החלומות) מגיע לגיהנום בשביל לקחת את הקסדה שלו, ומגלה ששד בשם קורונזון לקח אותה. היות שהשד רכש את הקסדה ממישהו אחר, היא שייכת לו באופן חוקי, ולכן מורפיוס לא יכול לקחת לו אותה סתם כך. השד מציע למורפיוס להתערב על הקסדה בסוג של משחק מילים…

Choronzon: I am a dire wolf, prey-stalking, lethal prowler
Morpheus: I am a hunter, horse-mounted, wolf-stabbing
Choronzon: I am a horsefly, horse-stinging, hunter-throwing
Morpheus: I am a spider, fly-consuming, eight legged
Choronzon: I am a snake, spider-devouring, posion-toothed
Morpheus: I am an ox, snake-crushing, heavy footed
Choronzon: I am an anthrax, butcher bacterium, warm-life destroying

בשלב הזה מורפיוס מבין את הכיוון הכללי ואת השיטה של קורונזון, ולכן מנסה משהו אחר…

Morpheus: I am a world, space-floating, life nurturing
Choronzon: I am a nova, all-exploding, planet-cremating
Morpheus: I am the Universe – all things encompassing, all life embracing
Choronzon: I am Anti-Life, the Beast of Judgement, I am the dark at the end of everything, the end of universes, gods, worlds – of everything. And what will you be then, Dreamlord?

Morpheus: I am Hope

איזה גבר.

מזמור לצל ולרוח הקרירה

השיר הבא נכתב ביוני 2013, בזמן הליכה רגלית לאוניברסיטה ביום חם ולח מדי.
גם בימים אלו (ולמעשה בכל יום קיצי) הוא רלוונטי.

הו, צל! הו, צל מציל!
חיבוקי אפלתך מלטפים את עורי החם
בהילה כהה.

הו, צל! איכה?
כי באשר אלך
נצרב עורי מקרני החמה ונשרף,
הו, נשרף! איכה? לרפא פצעי.

לך אפלל, צל, ואייחל –
נגיעותיך יורדות ארצה ונפזרות
כשלוליות מים להלך במדבר:
כנווה-שמש.

הו, רוח! הו, רוח קרירה!
שריקותייך חולפות על פני וגופי הסובלים
בריקוד צמוד.

הו, רוח! איכה?
כי בנתיב לכתי
הופכים גופי ובגדיי לחים,
הו, הלחות! איכה? לצנן ולהקל.

לך אפלל, רוח, ואייחל –
משיכות מכחולך צולחות ימים
וצובעות את יומי כזרמי גן-עדן:
ככנפי מלאכים.

לו הייתי זנב חתול

(פוסט ממרץ 2014)

הרבה זמן לא הייתי במצב הזה. הבית שקט ואפלולי (כי אני בו לבד או כי כולם חוץ ממני ישנים), בחוץ ערב או לילה ונשמע רק קול של מכוניות רחוקות. המקרר משמיע רעשים מוזרים של בעבוע (באמת, מה זה הדבר הזה?) והתנור בדיוק סיים לחמם לי עוד מנת פתיתים. אני חסר מנוחה – מרגיש מלא מרץ מצד אחד אבל משועמם ולא יודע מה לעשות מצד שני. שיעורי בית יש לי ודברים לקרוא יש גם, אבל פשוט לא בא לי לעשות שום דבר… אני לא יודע מה בא לי. בא לי שיקרה משהו או שאני אצטרך לעשות משהו מסוים (למשל, אם האוטו היה אצלי, הייתי נוסע להחזיר אותו להורים בראשון).

כצפוי וכמו תמיד, המצב הזה גורר איתו הרהורים ותהיות. פעם ניסיתי לתאר את התחושה הזאת פה בבלוג וכתבתי: “אני יותר צלול עכשיו ממי מעיינות באלפים שעברו ניקוי כימי ונבדקו מעבדתית. אני האדם היחיד שנשאר בחיים, אני המנהיג הבלתי מעורער של כל הדממה והשעמום שיש מסביבי, ואני לא מתכוון לוותר על התואר.”

אז על מה חשבתי הפעם? בעיקר על התקופה האחרונה. בדיוק שלשום חתמנו על הארכה של חוזה השכירות שלנו כאן בשנה, אז אני מניח שזה זמן טוב להרהר בכל מה שקרה פה. למען האמת… לא קרה הרבה. כלומר, לא קרה משהו דרמטי או יוצא דופן. מדובר הרי בשני סטודנטים לפיסיקה (פלוס), לא בליינים במיוחד וקצרים בכסף, אז מה כבר יכול לקרות?

לשנינו יצא להתעצבן מאוד מספר פעמים ולהתעצבן בקטנה מספר גדול יותר של פעמים, אבל זה עובר די מהר ובסופו של דבר תמיד אנחנו משלימים. אני לא חושב שאי-פעם בכמעט-שנתיים שאנחנו ביחד (מתוכן כבר שנה פה בדירה) יצא לי לכעוס אל תוך יום המחרת. הייתי אומר גם ש-95% מהרגעים האלו נובעים מגורם אחד ויחיד – הלימודים. מדובר בלחץ נוראי, מתמשך ומעיק, מסוג הלחצים שמציקים לך כל הזמן ובכל מצב, אפילו כשאין סיבה. גם אם, למשל, הצלחת לסיים את כל המטלות שתכננת ליום מסוים והחלטת לצאת לסרט – זה תמיד יהיה שם איפשהו בראש, יחנוק כל סיכוי לשלווה אמיתית ויגרום לך לתהות “אולי הייתי צריך להמשיך לסכם את החומר במקום לצאת הערב? איך אני אעבור את המבחן בעוד חודשיים אם ככה אני מתמודד עם שיעורי הבית?”

פה נכנס זנב החתול.

היום בדרך הביתה מהאוניברסיטה חמוטל הייתה מצוברחת לגמרי (זה קורה בימי רביעי אחרי שעתיים של תרגול עם אחד המתרגלים הנוראיים). כרגיל, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות (למיטב ידיעתי) כדי לשפר את המצב, וחמוטל המשיכה ללכת בדממה ובכעס. ביציאה מתחנת הרכבת היא פגשה זנב חתולי שהתנדנד לו ולמעשה ביקש להיתפס… היא תפסה אותו כמובן, והוא בתגובה הסתובב אליה בהלם ומיד ברח. זה מאוד שיעשע אותה וגרם לה לחייך כאילו אין שיעורי בית. ככה סתם, רק כי זה היה זנב חתול מחובר לחתול בקצה.

אני לא יודע איך לגרום לתגובה כזאת. אולי פעם ידעתי ואולי לא – אבל היום אני כבר לא מצליח. הלימודים קשים ומעיקים מדי ואני לא באמת מצליח לשפר את מצב הרוח. אני כל כך גרוע בזה עד כדי כך שזה כבר מתחיל לעבור גם אלי בחלק מהמקרים, ואז אני בכלל מצוברח.

מסתבר שכל זה היה יכול להימנע אם רק הייתי זנב של חתול.

בלדה לחתול

(פוסט ממאי 2014)

שלוש בערב. כלומר, שלוש בלילה. יש לי ספל תה חם (ארל גריי, כפית סוכר). עוד מעט כבר ארבע. חתול במרפסת מיילל. זו בכלל חתולה. מה נשמע זירו? הרבה זמן לא שמעתי ממך. אכלת כבר? תאכלי מהר לפני שציף יגיע ויאכל הכל. ציף בכלל ישן על הספה בסלון. בחיי, כמה שהוא שמן. כמה שהוא כתום וחתול (הוא כנראה גם אוטיסט). כבר אחרי ארבע.

חמוטל לומדת כימיה. שומעים את ההרצאה. תפקידו של זרז הוא לזרז (הוא מוריד את אנרגיית האקטיבציה). “אקטיבציה” זה “שפעול” בעברית… אבל “זרז” זה “קטליזטור” בלע”ז אז הכל בסדר.

לקחתי עוד בקבוק בירה. זה השני (והאחרון) הערב. בבית הזה שותים גולדסטאר Unfiltered. זה השילוב הכי טוב שמצאנו בין טעם למחיר. אני צריך לעשות את זה יותר. במיוחד נחמד להכין ככה שיעורי בית. זה מקל על תחושת האיזה-חרא-שום-דבר-לא-מצליח-לי-בשיעורי-הבית. גם לרכב על אופניים בגילופין זה נחמד. אין שום חוק נגד זה וזה משדרג את חווית הרכיבה פלאים.

כלומר, לא כל כך “פלאים”. הרי ברור לגמרי מה הולך שם. זה אלכוהול. זה מה שהוא עושה.

לפעמים מכים בי רגעים של יאוש תהומי. הם לא בדיוק מכים אלא נחים עלי בשלווה. אני מודע לרגעים האלו כשהם נחים. אחד כזה נח מתישהו השבוע. בהיתי במשהו וחשבתי על כך שאין לי כוח לדברים. רציתי ללכת לישון ולהרדם מעייפות. התגעגעתי לתחושת התשישות המוחלטת שיש כשחולים. חשבתי על לשכב בספה ולא לעשות כלום. ציף ישן בספה אז לא יכולתי.

ציף, יא חתול, אולי תתעורר?
מה אם יום אחד תוכל לדבר?
תבקש אז סליחה על כל הפרווה
שהשארת על הספה לראווה?
תגיד “רק ישנתי” ותוסיף “מצטער”,
“אני יודע” אגיד לחתול, “אתה נוחר”.

ופתאום זה יכה בי כמו פגוש משאית –
זה חתול מדבר! איזו תגלית!
יש הרבה מה לשאול אותו, עכשיו כשאפשר,
על האוכל, על הבית, האם הוא מאושר…
“אילו דברים שאמרנו תמיד
הבנת בכלל?” והחתול יגיד:

“הבנתי חלקית, מתנועות בעיקר.
נגיד כשצעקתם ‘ציף רד משם כבר!'”
“למה באמת לכל הרוחות
חזרת כל פעם לאותם המקומות?
הרי בטח הבנת מכל צעקה
שאנחנו רוצים שתרד, עלוקה!”

ציף יהרהר קצת ואז יסכם:
“אותי זה הצחיק, סתם שיחקתי איתכם”
ואז תתברר לי פתאום עוד תגלית
גדולה בהרבה מחתול דובר עברית –
אני השתגעתי ללא כל ספק.
ויעיר החתול לי מיד: “צודק”

“כלומר, מיאו”.

הבית ברחוב ברק 12

(פוסט מיוני 2014)

בשבועות האחרונים הבית הישן של סבא וסבתא שלי באר-שבע נמכר. הוא יעבור לבעלים החדשים שלו רק באמצע יולי, ועד אז עוד נצטרך לחזור אליו מספר פעמים כדי לקחת דברים שאנחנו רוצים… כך שיהיה לי עוד זמן להיפרד ממנו.

הבית הזה היה הבית השני שלי. נסענו לשם לבקר את ההורים של אבא שלי כמעט כל שבוע והרבה פעמים נשארנו לישון שם בסופ”ש. בחגים תמיד באנו לשם וכל פסח באופן קבוע (ולפעמים גם בסוכות) הייתי עובר לגור שם לשבוע-שבועיים. היו לי אפילו חברים שם ברחוב ברק, גן שעשועים שהייתי הולך אליו באופן קבוע ומסלולי הליכה קבועים שהייתי מטייל בהם עם סבא או עם סבתא.

זה היה בית רגוע שכולו טוב. הייתה לו חצר מוקפת בצמחיה, עם עץ גבוה שסולם היה מוצמד אליו דרך-קבע כדי שאני ואחותי נוכל לטפס. היה גם מתקן בצורת מטוס כמו שיש במרכזי קניות, כזה שמכניסים לו כמה שקלים וזה עושה קולות וזז… רק ששלנו לא עשה קולות ולא זז – זה פשוט היה מטוס ועמד שם. הייתה אפילו נדנדה… אני חושב שביליתי שעות על הנדנדה הזאת.

לפעמים הייתי עוזר לסבא לגנן את הצמחיה בחצר ולהשקות את כל העציצים.

אני זוכר במדויק כל פיסת רהיט שהייתה בבית הזה – איפה בדיוק הכל היה מונח, מה היה עליו, אילו דברים הייתי מוצא כשהייתי מחטט בו ועל איזה שולחן או שטיח הייתי משחק קלפים (בדר”כ “מלחמה”) נגד סבתא שלי. השולחן שהיה בסלון נמצא עכשיו אצלי בדירה השכורה.

לפני 6-7 שנים (אם אני זוכר נכון) סבא וסבתא שלי עברו לדיור מוגן יוקרתי בבאר-שבע. למשך זמן-מה הבית שלהם ברחוב ברק נשאר כמו שהיה – עם כל הרהיטים וכו’ – והיינו יכולים לבקר שם מדי פעם אם היינו רוצים. במשך תקופה מסוימת סבא שלי אפילו נהג לחזור לשם כדי לטפל בגינה. היו דיבורים על השכרה של הבית או על שמירה שלו בתקווה שאני או אחותי נעבור לגור בבאר-שבע (לצורך לימודים למשל), אבל לא יצא מזה כלום כמובן.

אחרי שנתיים בערך דוד שלי התחיל לשכור את הבית מסבא שלי במטרה להפוך אותו למעין קליניקה שהוא רצה לפתוח… לא זוכר מה בדיוק היה מיוחד בה. מן הסתם זה כלל הרבה שיפוצים – המבנה של הבית היה ישן מאוד וממש לא התאים למה שהייתם מצפים מקליניקה מכובדת – קירות נהרסו, קירות אחרים נבנו, החדרים רוקנו לחלוטין, ארונות הוזזו ונזרקו, ספרים, תמונות ואלבומים הועברו למחסן בחצר או לבוידעם, המרפסת נאטמה, כל העציצים והצמחים שהיו בהם נזרקו או נאספו במחסן, חדר העבודה הישן של סבא שלי נהרס, שביל הכניסה רוצף מחדש, הנדנדה שהייתה בחצר פורקה ונזרקה, ספות עור חדשות וגדולות הוכנסו לסלון ומגזינים כלליים כלשהו וספרי רפואה פוזרו על המדפים. אפילו את המקרר במטבח החליפו.

“ובכן היה לאין מחמד כל עין”

לא יכולתי לחזור לשם יותר מבלי להיכנס לדיכאון. גם סבא שלי לא יכול היה לעשות זאת ולכן הוא הפסיק להגיע לשם. לא היה מי שיגנן בחצר והצמחיה השתלטה עליה. בפעם האחרונה שבדקתי היא נראתה כמו שדה בור קטן, וכבר לא מומלץ ללכת שם בלי מכנסיים ארוכים ונעליים גבוהות. לחלק מהפינות בה כבר אי אפשר בכלל להגיע.

לפני שנפטרה שנה שעברה, סבתא ביקשה מסבא שלא ימכור את הבית. זה היה החלום שלה שאחד מהנכדים יעבור לגור בו יום אחד. כדי לכבד את בקשתה סבא שלי השאיר את עניין הבית באוויר למשך שנה, אבל הוא כבר לא מסוגל לעשות את זה יותר… והבית נמכר.

אני לא חושב שהפנמתי את זה עדיין. אני לא יודע אם בכלל הפנמתי את כל מה שעבר על סבא וסבתא שלי ועל הבית הזה בשנים האחרונות. אולי אני מדחיק את הכל. אולי זו המשמעות של להיות אדם שקוע-נוסטלגיה… אני מפנים את כל הדברים האלו טיפין-טיפין, במהלך כל החיים שלי, וסובל מזה כל פעם מחדש.