במהדורה הכי עדכנית של מגדיר ההפרעות הנפשיות של אגודת הפסיכאטריה האמריקאית (DSM-5 משנת 2013) רשומה ‘הפרעה דכאונית מתמשכת’ (Persistent Depressive Disorder) – כותרת חדשה להפרעה שמכונה לפעמים ‘דיסתימיה’ (Dysthymia) או ‘דיכאון כרוני’.
דיסתימיה היא האחות השקטה של הדיכאון המז’ורי\קליני – התסמינים שלה לא חמורים ומקיפים באותה מידה, ובמקום זאת הם נמרחים על פני מספר שנים. אפשר אולי לקרוא לזה דיכאון “על אש קטנה”, כמו מעין טיפטוף מריר ומלנכולי שנטמע אט-אט באופי של האדם עד כדי כך שלא ניתן בכלל להבדיל בין האישיות לבין ההפרעה. “הוא פשוט כזה,” אולי יגידו מסביב במעין הבנה חברית, מבלי לייחס לכך יתר חשיבות.
אבל הכל שם… או לפחות חלק. לפי הגדרת האבחון של דיסתימיה, התחושה העגמומית הכללית שמאפיינת אותה מלווה בתופעות כמו שינה לא סדירה ואכילה לא סדירה, עייפות כרונית או לאות, הערכה עצמית נמוכה או ירידה בריכוז ובמוטיבציה. נכון, אמנם לא מדובר באפיזודה דכאונית רצינית מהסוג שכולל חוסר יכולת לקום מהמיטה וקושי לתפקד ביומיום – אבל כן מדובר בעננה אפרורית וכבדה שמלווה את הבנאדם ועלולה להידרדר עם הזמן.
למה אני חולק עמכם את המידע הזה?
ובכן, כי חמוטל טוענת שאני כבר שנתיים בדיכאון. היות שפסיכולוגיה זה תחום שמעניין אותי במידה מספקת כדי לבזבז שעות על קריאת דפי אינטרנט בנושא, ושאני משום מה באמת זוכר מהם המאפיינים של דיכאון – יכולתי להדוף את הטענות שלה ב”לא נכון” פשטני וברור. אני פשוט לא עונה על הקריטריונים. מעולם לא עניתי עליהם, למזלי, והייתה לי במשך שנתיים חברה שבתקופות מסוימות כן ענתה עליהם. אני יודע מה משמעותו של דיכאון, ויודע שזה לא נכון לגבי בכלל.
אבל חמוטל לא חפרה בהגדרות ובמאפיינים – היא פשוט חושבת שאני עגמומי מהרגיל. היא קוראת לי לפעמים “איה” (כלומר Eeyore, החמור מ”פו הדב”) ואפילו קנתה לי בובה שלו והביאה לי תמונה שלו, שתיהן תלויות לי מעל המחשב. כל פעם שאני אומר על משהו ש”אין לי כוח לזה”, ש”זה מעצבן אותי” או ש”זה חסר טעם”, היא זועקת אלי חצי בצחוק “איה!”, כביכול כדי להזכיר לי שאני נרגן ומבואס כל הזמן. היא גם טוענת שאני ישן יותר מדי ואוכל מעט מדי, “ליברלי” מדי ביחס המתירני שלי לביגוד מלוכלך או קצת קרוע (“נו מה זה משנה? אני בסך הכל הולך לעוד שיעור באוניברסיטה. אני לא צריך להיות ייצוגי!”) ובאופן כללי חסר מוטיבציה.
בקיצור, אם חמוטל הייתה נחשפת להגדרה של דיסתימיה, סביר להניח שהיא הייתה מאמינה שזה מה שיש לי. יכול להיות אפילו שהיא הייתה אומר שזה מתאים בדיוק ולגמרי מסביר את ההתנהגות שלי.
אבל מה אם אני באמת “פשוט כזה”? אני לא זוכר את עצמי אחרת. אני לא זוכר את עצמי יותר אופטימי או “שמח” בעבר, ונראה לי שבעבר ישנתי ואכלתי בצורה סדירה יותר פשוט כי עדיין הייתי בבית עם ההורים, בלימודים או בצבא. לא זוכר שהייתה לי יותר מוטיבציה לעשות דברים או שהייתי פעלתני יותר. לא זוכר שום דבר שונה משמעותית, בעצם… אבל אין לי שום דרך לדעת אם אני סתם לא זוכר, או שפשוט כל כך התרגלתי למצב הנוכחי שלי עד כדי כך שנדמה לי שהוא תמיד היה כזה.
יודעים מה, גם אם הייתי זוכר הבדלים – מי יכול להגיד אם הם באמת נובעים מאיזו הפרעת מצב-רוח, או פשוט מהעובדה שהרבה השתנה בחיים שלי? יצאתי מהבית, השתחררתי מהצבא, נכנסתי לשגרה של לימודים באוניברסיטה – אולי כל אלו פשוט “חשפו” את האופי שתמיד היה לי ורק הודחק ע”י השגרה של משפחה, לימודים וצבא. אני לא חושב שיש דרך לדעת באמת איזו מהתיאוריות נכונה. את כל העדויות אפשר להסביר בלא מעט דרכים, ורק אחד מההסברים האלה הוא דיסתימיה.
כל זה בעצם מביא אותי למסקנה שאני לא יכול להסתמך על תיאור התסמינים האלו – שינה, תיאבון, רמת אנרגיה וכו’ – אני צריך לחשוב אם אני באמת מעביר את רוב הימים בתחושות שליליות שאין להן הסבר. אני צריך לנסות ולהבין אם אני באמת עגמומי ומבואס מדי ביחס לסטודנט נורמלי, או אם המועקה הזאת של הלימודים משפיעה עלי הרבה מעבר לרמה הסבירה.
בינתיים לא הצלחתי להגיע לתובנה מהותית כלשהי…
עברה כמעט שנה מאז הפוסט האחרון, שאותו חתמתי ב”אולי אצליח לעמוד במשימה הפשוטה של לחזור ולכתוב”. מזל שהחלטתי להוסיף את ה”אולי” הזה… ברור שלא ממש הצלחתי. אני חושב שדי ברורות לי הסיבות לכך – עומס גדול מהצפוי בלימודים ובעבודה והשקעת זמן באיזה משחק אינטרנט שהתאהבתי בו בשנה האחרונה (בתמצית: Role-Play של מדינות; אולי ארחיב בהזדמנות אחרת). לא יודע אם זה ישתנה בזמן הקרוב, אבל נחיה ונראה.
